רקע

הגישה המוטיבציונית פותחה בשנות ה-80 של המאה הקודמת על ידי זוג פסיכולוגים – William Miller מאוניברסיטת ניו-מקסיקו ו-Stephen Rollnick מאוניברסיטת וויילס. הגישה נולדה מתוך עבודתם בתחום ההתמכרויות וקידום הבריאות ומתוך ההכרה שהתערבויות מתעמתות אינן יעילות בהבאה לשינוי התנהגותי. בשנים שחלפו מאז פורסמו למעלה מ-1000 מאמרים בנוגע לשימושי הגישה המוטיבציונית, והיא הוכחה במחקרים רבים כיעילה בתחומים רבים של שינוי התנהגותי.

מטרתה של הגישה המוטיבציונית היא הנעה לשינוי התנהגותי. שינוי זה יכול לכלול קידום אורח חיים בריא (הפסקת עישון, הגברת פעילות גופנית, וכו'), דבקות בטיפול תרופתי, הפחתת שימוש בסמים ובאלכוהול, הגעה לפגישות מעקב, ועוד. על פי הגישה המוטיבציונית, המוטיבציה והמוכנות לשינוי נחשבים למצבים דינמיים הנמצאים בשינוי מתמיד, ולא לתכונות אישיות סטטיות. אלו מושפעים באופן ניכר מסגנונו של המטפל ומאופן ניהול האינטראקציה עם המטופל.

רוח הגישה מושתתת על שלושה יסודות:

1. שיתוף פעולה – המפגש הטיפולי מהווה 'מפגש מומחים' – המטפל כמומחה בתחום עיסוקו, והמטופל כמומחה בעצמו ובחייו. מתוך נקודת מוצא זו מתקיים קשר של שיתוף פעולה לעבר השגת יעד משותף, תוך הימנעות מעימותים.
2. הכרה באוטונומיה של המטופל – המטופל הוא זה שמקבל בסופו של דבר החלטות בנוגע לחייו, ולעתים קרובות עצם ההכרה בכך מסייע להתפתחותו העצמית של המטופל באופן התורם לביצוע השינוי.
3. הפקת תכנים מהמטופל – המטופל הוא שותף פעיל במפגש הטיפולי, ותפקידו של המטפל לסייע לו להביע אותם חלקים בתוכו המעוניינים בשינוי והמרגישים מסוגלים לבצע אותו.

הגישה המוטיבציונית מושתתת על קבלה של המטופל ושל זכותו לבחור את דרכו, כמו גם על ההכרה כי אמביוולנטיות כלפי שינוי היא נורמאלית ואוניברסאלית. מתוך עמדה אמפאתית זו, ותוך הכרה בכך שהמטופל אינו 'מתנגד' לשינוי אלא אמביוולנטי כלפיו, תפקידו של המטפל לזהות ולעודד אי התאמות בין התנהגותו הנוכחית של המטופל ובין ערכיו ומטרותיו של המטופל. הצהרות המטופל בעד שינוי והצהרותיו בנוגע למחוייבות לשינוי נמצאו כמנבאות שינוי התנהגותי בפועל, ועל כן מטרת האינטראקציה היא לסייע למטופל לבטא חלקים אלו. עימות עם המטופל 'המתנגד', לעומת זאת, נתפס כמעורר התנגדות חזקה יותר, דבר המקטין את הסיכוי לשינוי התנהגותי בפועל. הגישה המוטיבציונית שמה בנוסף דגש על פיתוח תחושת מסוגלות עצמית אצל המטופל, מתוך הכרה כי רק על ידי שילוב של רצון ותחושת מסוגלות ניתן לבצע שינוי. על כן, בהתערבות על פי הגישה המוטיבציונית, המטפל נמנע מלטעון בעד השינוי בעוד המטופל מסביר מדוע אינו מעוניין או אינו מסוגל להשתנות. המטפל מעודד את המטופל, תוך שימוש בטכניקות ספציפיות, לדבר על אותם חלקים בתוכו המעוניינים לשנות את אורח חייו או את הדבקות שלו בטיפול. ככל שהמטופל טוען יותר בעד השינוי, מבטא תחושת מסוגלות לביצוע השינוי ובעיקר מתחייב לקראת שינוי, כך גדל הסיכוי ששינוי זה יתרחש בפועל.